ול"א אלא דלא רכיב חמרא, ולא דארי טונא, ודלא מנח תפילין, אבל איכא חד מהני לא.

כיון שדיבר כאן על ההשחתה היותר רעה של הפרישה מהציבור, צריך להבחין כי לא נמנו בזה כ"א המין היותר גרוע, שחשבו במעלה ירודה יותר מהולך אחורי ע"ז, דהיינו שהוא שטוף בתאוות חומריות ואינו מושל ביצרו החומרי, ע"כ לבו נוטה לפרוש מן הציבור ללכת בשרירות לבו. האות המשלים לזה הוא שאינו נושא בעול עם הציבור בעיניינים הכלליים וגם פורש הוא מן הציבור בענינים המוסריים השייכים לעבודת ד'. אבל בהיות לו עדיין שם וזכר בישראל, מצד תכונות טובות שהוא מושל ביצרו ולא נמשך אחרי תאוות בהמיות, ודאי ישוב להתחבר עם הציבור בכל הדרכים, יש לו תקנה. או שהוא עכ"פ נושא בעול הציבור, הדבר מוכיח שבקרב לבו פנימה יש אור של קדושה וזיק יהדות, שישוב לתחיה בהזדמנות הסבות המוכשרות ואינו אבוד לנו לגמרי. או שהוא עכ"פ ירא ד' שומר תורה ומצוה בחפצי שמים, דבר זה המגביר יראת ד' בלבו של אדם ודאי תביאהו לחזור למוטב ולהשתתף עם הציבור בכל דרכיהם, ואין לכוללו עם הכת הגרועה הנבדלת לגמרי. והיינו דלא רכיב חמרא, רוכב ומושל על חומרו ותאותיו. ודלא דרי טונא לשאת בעול עם הציבור, ודלא מנח תפילין, שכוללים כהת"כ "למען תהי' תורת ד' בפיך". אבל אי איכא חד מהני לא, אינו במדרגה היותר גרועה ויש לו תקוה, אם שהוא צריך תיקון, אבל מצוה גוררת מצוה וסופו שישוב הוא או זרעו, עכ"פ משארית ישראל יחשב, לסעדו ולקרבו.