פורענות דמאי, אילימא פורענות דנחש, והתניא רבי אומר, בגדולה מתחילין מן הגדול ובקלקלה מן הקטן, בגדולה מתחילין מן הגדול דכתיב "(ויאמר) [וידבר] משה אל אהרן ואל אלעזר (ואיתמר) [ואל איתמר] בניו הנותרים", ובקלקלה מתחילין מן הקטן שהרי בתחילה נתקלל נחש כו', אלא פורענות דמבול כו' ברישא אדם והדר בהמה.

יש הבדל בין נפילה וירידה מהמעלה, לכלי' ואיבוד גמור וביטול החיים. המעלה היא כפי הנוהג נמשכת מרמי המעלה אל הירודים מהם. ע"כ כאשר יביא הצורך להקטין מעלת הכלל, אף כשמקטינים מעלת הגדול, עדיין אינו מורגש אצלו תיכף, כי עדיין יש לו שיורי כח ומעלה ממעלתו שקדמה. אבל המושפעים ממנו, שהם אין להם מעצמם יתרון הם ירגישו מיד [את] הירידה, ואח"כ יתחילו להרגיש הרבים מהם במעלה והשפעה, עד שירגיש גם המנהיג המתרומם עצמו ג"כ, כי מתחילה יאבד כל נמצא כחו להטבת זולתו, ואח"כ יאבד עניני המעלה מה שנוגע לעצמו. ע"כ בקללה דנחש שהיא איבוד מעלה, היה הסדר הנהוג התחלה מן הקטן. לא כן הוא באיבוד ונטילת החיים, שכל מי שמעלתו יותר רמה הוא מתיחד יותר במרכזו, כאשר ביארנו. ע"כ כיון שהפגע נוגע אל המרכז כבר חייו נטולים. ומי שהוא שפל במעלה אין המרכז תופס [בו] כ"כ מקום, ע"כ מתאחר כח החיים שבו להנטל. ע"כ באיבוד המבול, הסדר הנכון המיוסד הוא ברישא אדם והדר בהמה, ולעומת זה הגדולה צריכה להתכנס אצל מי שראוי להנהיג ולהשפיע, ותמצא על ידו במי שמוכן לקבל הנהגה והדרכה, ע"כ מתחילין מן הגדול.