הפחד יבא מפני מצב הנפש שאינו דומה ומתאים אל המציאות הכללית, כי כל דבר וענין המתאים אל המציאות הכללית אין לפחוד ממנו. ע"כ מי שאין בידו חטא ולא הפסיד יחושו אל המציאות הכללית לא יפחד כלל. רק החוטא, שנתק את נפשו מסדר המציאות הישר ע"פ דרכיו המעוותים, הוא יפחוד. ובכלל לפי מושגי השכל הטהור אין מקום לפחד, ע"כ כל זמן שהאדם הולך בדרכי היושר הוא מתיחש אל השכל ודבק עמו, אינו מוכשר להיות מתפחד. אמנם בהעותו דרכו ויצא מדרך השכל אל אשר ישאהו הדמיון, אז כבר יש מקום לפחד, כי בסדרי הדמיון ישנם הרבה בלהות נוראות. ע"כ מאן דמפחיד אינו כ"א חטאה, הנקשר אל הדמיון ושולט עליו הפחד, שהוא בא מהדמיון המתפרץ על הדעת כדברי החכמת שלמה. אמנם כל זה, שאין מקום לפחד, הוא רק המתפחד מפני איבוד דבר שהוא לפי ערכו, שע"ז אין לפחוד כ"ז שהולך הוא במשרים. אבל כשהאדם נותן לבו לקנות ערכים ומעלות גדולות מערכו, היא מעלת ד"ת שרמה ויקרה היא מערכו של אדם, פה יש מקום לפחד גם בהיותו הולך בדרך ישרה וגם ע"פ השכל הטהור בלא צללי הדמיון, כי האושר גדול והערך רב ונפרד ממנו. ע"כ אע"פ שפחד זה לא יזיז את האדם ממנוחת נפשו, שהרי כיון שהוא משים לב אל זה הפחד כבר הוא זוכה בחלקו, שאין ד"ת נאבדין באמת כ"א במי שחפץ לאבדם, אבל מי שתקפה עליו משנתו סגולת התורה זורחת עליו, מ"מ מקום לפחד הקל המעורר לזהירות יש כאן.
