הצועק על מה שעבר ה"ז תפלת שוא. כיצד, היתה אשתו מעוברת ואמר, יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפילת שוא. הי' בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר, יה"ר שלא יהא בתוך ביתי, ה"ז תפילת שוא.

התפילה אע"פ שיסודה הוא ברגש, מ"מ צריך שתהי' מושפעת ג"כ מהדעת וההגיון כפי אותה המדה שהרגש צריך אליהם. ותכלית התפילה ופעולתה הלא נועדה להיות מסייעת להשלמת האדם ושכלול רוחו, ע"כ מראש מקדם הוכנו ע"פ חכמה העליונה, הנותנת כל דבר בעתו, גם אלו המקרים שבאים במצבו של אדם, שבהם יתעורר אל התפילה. ואותה ההתרוממות המוסרית שיקנה ע"י התפילה תתאים אל התכלית הכללית שע"פ זה האופן יהי' נכון אותו החפץ הפרטי להועיל לפי האופן הרצוי. ע"כ תיקר ערך התפילה כשתהי' נשלמת ע"פ שני תנאים: האחד, שתהי' מכוונת לפי מנהג העולם התדירי, שאז תכיר התפילה מקומה ג"כ בתור אחת מהשלשלאות המאחדות את המציאות כולה ע"פ הסדר הנעלה של החכמה האלהית. והשני, שתהי' מתאמת אל ההגיון והשכל הבריא, אז תוציא אל הפועל את הכשרון הפנימי בנפש, ותכוון ג"כ לפעמים אל המטרה של הבקשה הפרטית. ע"כ בהחסר התנאי הראשון, כשיבקש דבר שאינו לפי מנהגו של עולם התדירי בחיי שעה, אין לזה יחש אל תעודת התפילה, שהיא צריכה להיות קרובה תמיד אל האדם, לעודד רוחו ולהעמידו בקרן אורה של קרבת אלקים, או שאין בה יחש אל ההגיון והשכל הישר. כעין שתי אלה השנויות, הבקשה אל השתנות העיבור היוצא ממנהגו של עולם, והבקשה על עבר מוחלט שאין לו מקום בהגיון, לא די שאינן ראויות להעשות, אלא שאינן בנויות ע"פ כחות הנפש להיות מושגת על ידן אותה המעלה הנפשית שהתפילה פועלת על האדם, שהיא באה דוקא כשמתנהגים עמה ע"פ מדתה. ע"כ נקראות תפילת שוא, להורות שלילת כל תועלת, לא לבד הפרטית המבוקשת כ"א גם הכללית הרוחנית, שהיא הסבה החזקה במציאות התפילה.