א"ל, היכי לא אתנח, ביתא דהוו בה שתין אפייתא כו' ולא שקיל ידא מן כיסא דסבר דלמא כו' ואדמטי ליה לכיסא קא מכסיף. ותו הוו פתיחין ליה ד' בבי לד' רוחתא דעלמא כו' והוה שדי לי חטי ושערי בשני בצורת אבראי דכ"מ דכסיפא לי' כו' אתי שקיל בליליא כו'.

הצדקה הבאה מאיש גדול בהון ובעל אוצרות צריכה להצטיין בארבעה דברים ראשיים, והם: בריבויה ורוב ההתעסקות בה. הב' שתהי' בשימת לב שלא יפול רוחו של המקבל באופן שיאבד ע"י קבלתו את כבוד נפשו. הג' שבכל דור ודור ובכל מקום מזדמנות סכסוכי דיעות של מפלגות מדיניות וציבוריות, שלא ישים הנדיב את צדקותיו למטרה שיתרבו המחזיקים במפלגתו והסכמותיו, וזה יוכר כשלא ייחד כלל את צדקתו אל רוח מיוחד של בני האדם בדיעותיהם ע"ד השאלות המסוכסכות בזמנו בעסקי המדינה והציבור, כ"א יהי' חסדו שופע על כל צד וצד, זהו המופת של נפש נדיבה לאמתתה. והד' הכי נכבד שלא יאבה גם הכרת טובה מהמקבל בנתינתו ותמיכתו. ועל כל אלה המעלות מביא רמזים כלליים שנמצאו בביתו של אותו צדיק. ריבוי הצדקה שתין אפייתא כו', הזהירות מנפילת רוחם של הנתמכים, בהיותו קרוב למעשה הצדקה שתצא מתחת ידו בעצמו, לא ע"י שמשים ופקידים שהם באים בשכרם ואין בהם רוח נדיבה, ורבות יהי' העני שבע כעס ובוז עדי ישיג הרשיון והאפשרות להיות נהנה מהצדקה, בהיותה מוקפת גדרים והרצאות של תנאים שונים, כעין לקיחת פתקא מפקיד אחד לחבירו והרבות חותמים ומסכימים. כ"א היתה ידא קרובה לכיסא, כיס צדקתו הי' קרוב מאד למעשה שלא תפול רוחו של המקבל הבלתי מורגל. ולא הי' משים צדקתו לתכלית של מפלגה מיוחדת הנוטה להסכמותיו בענינים כלליים, כ"א הוו פתיחין לי' בבי לד' רוחתי עלמא, לא הי' מקפיד כלל על רוח הנתמכים ממנו אם מסכימים הם לנטיותיו ודיעותיו בענינים הכלליים או לא, לכל הי' נותן ביד נדיבה. ולא הי' מבקש אפילו הכרת טובה בעת נתינתו, כי הי' ממציא אופנים שיהי' אפשר למשקל בליליא בצינעה. על אבדן חמדה כזאת האנחה מתפרצת, באין בחירה מהרואה המכיר. וביותר כי רבים מהנדיבים תתערב לפחות תאות הרגש שיהיו הם הנותנים עם רגש נדיבתם, וההוראה על עומק הנדיבות שאינה כ"א מתוצאות נפש טהורה, הוא באשר שדי אבראי, שלא יהי' מורגש כלל שהוא הנותן והמשפיע, ושאפי' בעצם הנתינה עצמה לא ימשך לו אותה ההנאה הבאה אל הנותן מצד שהוא נותן.