תוחלת ישראל היא מעולם להיות כלי מחזיק ברכה וטוב לכל המין האנושי, באשר לזאת הוכן מתחילת יצירתו, ע"כ גם בהעוותו, שסר מדרך ד', הוא רק באשר התעוהו תועים לחשב שימצא את תעודתו בעזבו את ד' אלהיו, אבל השורש הטוב של הרצון להיות לברכה לכל ברואי בצלם אלהים, ולהתענג בטוב ואושר של כל המין האנושי הי' תמיד קשור בעומק נפשו פנימה. ע"כ אם נתקללה שומרון כי חטאה בסורה מדרך ד', אבל שכניה נתברכו, באשר גם בחטאה לא היתה עינה רעה בכל המין האנושי, ואדרבא נטו הצדה, כי לא השמידו את העמים אשר אמר ד' להם, וזאת הי' להם למוקש. אמנם סבת מניעת ההשמדה היתה הנטיה הפנימית של דרישת הטוב לכל האדם, אשר הפריזו על המדה להשתמש בו ג"כ במקום שהשלום הוא משחית ומאבד רב טובה. אמנם בבל, זאת הרשעה רצתה לאבד עולם מלא רק למלא אמת בצעה, להסיר גבולות עמים לחבל ולשודד כדי להרחיב רק את גבולותיה. מדות כאלה נקלטות ג"כ בקרב הממלכות השכנות להיות כל עינם ולבם רק אל בצעם מבלי שים לב כלל אל הטוב והצדק הכללי. ע"כ כשנתקללה נתקללו גם שכיניה. כי המעדת המצב המוסרי של ישראל הי' ביחוד רק לפי ערכם ומדתם, והגרעין הטוב, האור של הצדקה והמשפט שזרע אברהם אבינו ע"ה נשאר בלב והי' משפיע ג"כ על השכנים לטובה, ע"כ הם לפי ערכם היו ראויים באמת לברכה. אמנם הרע המוחלט של מוסרה של בבל השפיע לרעה של החלט, לא רק כשהיא לעצמה כ"א גם בתור כל עם ומדינה, ע"כ בה נתקיים אוי לרשע ואוי לשכנו. וכאשר בשלותה הי' ישעה וחפצה רק לבלע ולהשחית, כן במפלתה לא זכתה שתצמח טובה כללית על ידה אפילו לשכניה.
