יהא רעוא דלימסר ההוא גברא לידי דמלכותא דלא מרחמו עליה.

הכיר שיסוד האכזריות של בר הדיא לא באה כ"א מפני שכך קבע הנהגתו בדרך מצבו, שיפתור לטובה את מאן דיהיב ליה אגרא, ולרעה למאן דלא יהיב. ואחרי שכבר החק נקבע אצלו שוב אין הכונה פונה אל רעת האיש היחיד, כ"א סדר הנהגתו הכללית כך היא מחייבת. ע"כ הדבר מכוון עם הנהגת מלכותא בענין הרחמים, המלכותא אינה מרחמת, לא בשביל הערך הפרטי של הנידון הפרטי, כ"א המדה הכללית כך היא מחייבת, כי רק במשפט יעמיד מלך ארץ. ע"כ היא מדה מכוונת למדתו ותכונת נפשו של בר הדיא.