רבה בב"ח אזל בשיירתא, אכל ואשתלי ולא בירך. אמר, היכי איעביד, אי אמינא להו דאנשאי לברוכי, אמרי לי בריך הכא דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, מוטב דאמינא להו דאנשאי יונה דדהבא. א"ל, אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא, הדר ואזיל ובריך ואשכח יונה דדהבא.

יש הפרש בתכונת המצות בין הדעה ההמונית לדעת שלימי המדע החכמים החוקרים אל כל תכלית. הדעה ההמונית לא תכיר את ערך המצות כ"א בכללן, שהן זכרון לאדם שהוא עבד לקונו, ע"כ לא יחושו לפרטי דקדוקי דינים שבמצות, "ולא ע"ה חסיד". אמנם החכמים, המכירים את המצות מצד פעולתן על המציאות, המה מכירים אותן ככל כח איתן הפועל בטבע במציאות הכללית, שכל פרטיו וסעיפיו עשויים בחכמה העליונה, ופועלים פעולתם הנאמנה לטובה למי שיודע להתנהג עמם על דרכם האמיתי. ע"כ השיירא המקרית ודאי תאמר בריך הכא, דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, ולא תחוש לפרטי הדברים שדקדוק הדין פועל לטובה בהשמרו. והנה זאת היא אחת מדרכי "דברי חכמים וחדותם", לאמר מאמר סתום, שמצד חיצוניותו יפעול להמשיך את הכלל לדרך הישר לפי הבנתו הבלתי מבוררת, וכשיעלה אל המעלה היותר נעלה אז יכיר כי בתוך תוכו של המאמר רצופה כונה יותר עליונה, שהביאה אותו לה, ההדרכה הישרה שפעלו ע"פ הבנתם הנמוכה. אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי היא ג"כ נערכת מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שתומשך ממנה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר, שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ תימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל, כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול", "ותגזר אומר ויקום לך", דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטובה, הוא מאוגד אל התכלית הכללית. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם. והנה הוא ע"ה השכיל לבאר התכונה הנשגבה היוצאת מרושם של (ה)החזרה למקומו לברכת המזון, שהיא לפעול החוזק הרוחני דוקא על תוקף כח הגופני ועזוזו, שהזהב הנמצא במעבה האדמה יש לו עוד כח העפיפה לעוף למעלה, כן הכח הגופני הצבור בקשר החוזק וההצטיירות הבהמית של שפלות תכונת האדם במצב האכילה, חזקתה הפנימית מתעופפת להשלמה גדולה כשמצרפים עמה קדושת הרוחניות של ברכת המזון, והיא באמת יונה דדהבא. אמנם באשר לא היה ביכולת השיירא להשכיל את המושג הפנימי, היה ראוי שימצא יונה דדהבא בפועל. והדברים מאירים לכל הטובות הגדולות האמורות בחזון נביאי ד', שהיו צריכים להתלבש בציורים הקרובים ללבם של בנ"א, שאין הציורים הנמוכים עולים בתוהו. כי די לה למדת חסדו ית' שתמצא עילה נכונה להשפיע כל צדדי החסד הקטנים עם הגדולים, ואין לבוז גם ליום קטנות, כי יש למצא על אבן אחת שבעה עינים, והרבה טובות עליונות ונמוכות, שלא די שלא יהיו סותרות זו את זו כ"א גם יחזקו כ"א את זולתה. אמנם היונה הרוחנית ודאי אשכח, כי כפלים לתושיה. ובהיות נפש האדם האלהית שוקקה להתרומם מעל הדברים הגופניים, ע"כ כשמאירים אותה באור אלהי בעת קישורה אל החומריות, תרגיש בקרבה צמאון יותר נמרץ, ותחרץ לדבקה באלהים חיים בחשק נמרץ דומה לעפיפה אל על. וזאת התכונה היא משוערת לפעול במצב הנפש ע"י ברכת המזון, שנאמרת בעקרה על השביעה הגופנית, והשלם הזה ע"ה מצאה בשלימותה.