אר"נ, משה תקן להם לישראל ברכת "הזן" בשעה שירד להם המן. יהושע תקן ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו "בונה ירושלים". דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך" ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש". "הטוב והמטיב" ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר, דאמר"מ, אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה "הטוב

החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים אשרם בהכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכין להיות מותחלים מהפרטים, ע"כ ראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי. ואחר שעלו ביד האומה שתי אלה, אז צריך להתחיל (ההתיסדות הצורית) [את התיסדות צורתה] הפרטית, בתור אומה דואגת לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח"כ תגיע עד הצורה הכללית, בדאגתה לכל המון גויים ברואים בצלם אלהים. אמנם כאשר במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, שאחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופיזורים נוראים, שלא תפסד, חלילה, הצורה הפרטית מהאומה, ועמה יחד תאבד, חס ושלום, התקוה הגדולה שעתידה על ידה להיות בקץ הימים אל כללות האדם. אמנם מובטחים אנחנו על שמירת צורתנו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד', ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה, שתצא אל הפועל בקץ הימים, לקרא בשם ד' אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהי' מונע את הקישור הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל, היותר כולל ויותר נשגב. ע"כ קודם לכל תקן משה [את ברכת] "הזן" בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החומרי הפרטי. אמנם, בהיות דור המדבר ההכנה לכל המסיבות האדירות, שנולדו ושעתידין להולד בעולם ע"י ישראל, ע"כ אם שעל פי הסדר ראוי שתהי' המטרה הראשונה הקיום הגופני הפרטי, שמבלעדו אין חומר במה לבנות צורות וכללים, אבל כבר היו בתוכו כלולות כל ההכנות היותר נשגבות, כי דרך ההנהגה הניסית והמון האמתיות שנתגלו על ידה, הם האירו הדרך לכל התוצאות העתידות. ע"כ הי' המן מתגבר עד שיהיו רואין אותו ויודעין ממנו מלכי מזרח ומערב, שקיום האומה לבדה מבלי האמצעים לקיומה בטבע הפשוט היתה ההכנה לישר לב עמים רבים לדעת את ד', מ"מ כחק הסדר, הערך הגלוי בזה הוא הקיום הגופני הפרטי. ואח"כ עלינו מזה שנכנסנו לארץ, ובאנו אל מצב דאגה של הקיום הכללי הגופני. ע"כ תיקן יהושע ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, שבאנו אל המדרגה השני' ממעלת ההתקדמות הדרושה לנו. אח"כ דוד ושלמה תקנו "בונה ירושלים", שכבר בא הזמן ליסד מרכז רוחני כללי לכלל האומה. אמנם בזה תיקן דוד "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", היינו הדאגה הרוחנית עבור ישראל עצמם, במה שכל ישראל יתאגדו ע"י ירושלים לעם אחד בצורתם הרוחנית, ובזה נשלמה המטרה הרוחנית הלאומית הפרטית. ושלמה תיקן "על הבית הגרול והקדוש", להעיר ג"כ על המטרה העליונה (של) הרוחנית הכללית, כמו שאמר ביסוד הבית "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אין עוד". ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא, אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, [ואל] (ו)יתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע"י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג"כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול [גם] התקוה הכללית היותר רוממה, ע"כ תקנו ביבנה "הטוב והמטיב" כנגד הרוגי ביתר שהיו סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, [ו]כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו "הטוב" לעצמנו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית, ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו, להיות מטיבים לזולתנו. ו"המטיב" שנתנו לקבורה, עד עת קץ, שיעמדו לגורלם הנשגב. ע"כ הכל הולך אל הכלל הגדול (שקשר) [של קשר] הקדושה ורוממות הנפש, שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל, בבאו לשבת על שולחנו, אין עצם הגלות ומראה האיום מערבב כלל את אור האמת, שמראה בעליל שיצא כנגה צדקנו וישועתנו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתנו העליונה, כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה בההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבנו מרגיש טוב ד' על כל בריותיו, ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו ע"י העבודה המסורה בידינו.