אר"א ברי' דרחב"א א"ר יוחנן, שמעון ב"ש דעביד לגרמיה הוא דעביד, דאר"ח בר אבא א"ר יוחנן, לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן.

שתי השקפות צריכות להתמלאות במראה היחיד המשפיע דרך עבודת ד' אל הרבים, האחד מצד המקבלים והב' מצד היחיד. היחיד צריך לדעת שלא ירום לבבו מאחיו, ולא בשביל שהוא מדריך כללי איננו נכלל בכל חוקי החיובים הפרטיים של חיי התורה והמצוה. ע"כ צריך שיאכל כזית דגן שבזה יש התחייבות פרטית. ומה שהמקבלים צריכים לדעת שהדרכת עבודת ד' איננה דבר שחוץ לגבול החיים, כ"א הוא הוראת דרך איך להנהיג את החיים בכללם. ע"כ רשב"ש שהי' צריך להבליט רק את הרעיון היסודי אצל המקבלים שיכירו את אשר טעו, שהדרכת התורה צריכה שתהי' מובלעת בעצם החיים, ע"כ די הי' לזה בשתופו בהנאת כסא דשתה. אמנם אם הי' מדקדק לאכילת כזית דגן הי' משמע מזה הרעיון השני שבא להעיר המדריכים שאינם פטורין מכלל עבודת היחידים, וזה לא הי' צריך להעיר בעת ההיא ביחוד, ע"כ בתור הוראת שעה עשה הפעולה הרצויה לתכלית מגמת פניו, אע"פ שאינה הלכה קבועה לדורות, ראויה היתה להיות סומך עלי' אז כדי להורות ההלכה העקרית שהיא יסוד קיום התורה בישראל, והוראת יקרת תורה שבע"פ, שעלי' כרת הקב"ה ברית עם ישראל.