אמר ר"י אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו כו'.

מלבד ההערה להכרת חובת הדאגה לשלום כל הבריות כולם במעלה היותר גבוהה שיש בהדרכה זו הקדושה, עוד היא חובה של משפט, באשר ע"י הבהמה יוציא האדם לחם מן הארץ "ורב תבואות בכח שור", א"כ הרי הפועל ראוי להיות נהנה בראשונה מיגיעו. ולהורות כי האדם צריך לא לבד מטעם מדת הרחמים, שלא לעשוק את הבע"ח, כ"א מצד מדת המשפט של הכרת טובה, כי מבלעדי הבע"ח לא ישיג האדם את צרכיו המוכרחים, ע"כ בהיותו מוכרח ומחוייב להקדים את מאכל בהמתו למאכלו, יתרומם לדעת כי לא רק חסידות ונדבה היא חובת דאגתו על בע"ח כ"א חובת יושר וצדק ומשפט. ועוד זאת יכיר, כי מצד תעודת האכילה הגופנית לבדה יפה כח הבע"ח מכחו, ויתרונו על הבהמה אינו צריך שיכיר כ"א במעלות הרוחניות, בשכל ובדעת את ד' ודרכיו הטובים והקדושים. ע"כ מצד האכילה הגופנית הבע"ח הוא קודם לו, כי בכלל מעלותיהם הגופניות של רבים מבע"ח עולות על מעלות האדם בגופו, וכאשר הרחיב בזה ב"אגרת בע"ח". גם ראוי להתעורר כי האדם בהיותו חסר איזו שעה את מזונו ימצא שקט לנפשו בהנאות הרוחניות שהן חלק נפשו המשכלת, והבע"ח כשיכאב לו ויציקהו צער הרעב, אין לו במה להשקיט נפשו. ע"כ בזאת התכונה של מצות חכמים זאת הרמוזה ג"כ במקרא מלא, ימצא גם נדיבות נפש ועז משפט והתרוממות האדם אל הוד החכמה והמעלה האמיתית.