ארשב"נ אר"י, מנין שאין אומרים שירה אלא על היין, כו'.

השירה מורה על התרוממות הנפש למשאות נעלות, שמשקפת בהיותה מוכתרת בשכלה בבהירותו. והנה הנפשות מטבען נמשכות הנה לערוג לרוממות שלימות היושר והצדק האמיתי, ע"כ בעת רוממותן יאמרו שירה. אבל היסוד שהאדם צריך לעבוד, הוא שגם הגוף בכל פינותיו יהי' נמשך בפעולותיו לקראת רוממות השירה הנפשית. ואם רק הנפש תערוג אל ההוד האלהי והגוף בהנהגתו ישאר על עמדו הבהמי, הרי הוא נאה דורש ואין נאה מקיים. וזה הוא יסוד תורת השם ית', שנמשלת ליין שמרוממת בתכונתה אל מרום השירה את הכוחות הגופניים, ע"כ אין אומרים שירה כ"א על היין, להורות ששלימות השירה היא לכלול הגוף עם הנפש בכל משאותיה הרמות. והיין המשמח לבב אנוש הוא באמת משמח את האלהים, בהיותו לקוח במדה שתרומם כחות הגוף לעומת (ה)התרוממות הנפש הרוחנית, להיות עושה בפועל את המושכל בשכל וביושר לב. אמנם לכונן שיטת הנהגה שלמה, שמביאה תמיד רק לצדק עולמים ו[ל]שמחה האלהית, אי אפשר כי אם בדבר ד' שהשמחה במעונו, כי רק פקודי ד' המה ישרים משמחי לב, וטובים דודיך מיין.