וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו כו'.

יסוד הרחמים יצר השם ית' בנפשות, מפני שהוא שלימות בנפש, כענין צדקה שמצלת מדינה של גיהנם. כי השם ית' הי' יכול לפרנס את עולמו בלי צורך לרחמי בני אדם, אלא שמדת הרחמים היא השלימות. אמנם מי שאין בו דעה להעריך ערך הרחמים, כשמרחמים עליו אינו פונה להשכיל צד השלימות שיש ברחמים, אלא יחשוב שכן היא המדה שלא לחוש על מדת המשפט כלל, ונמצא שע"י מה שמרחמים עליו יותר משורת הדין משרישים בו נטי' להפקר, וחסרון נראה ממדת המשפט שהוא עמודו של עולם. אמנם מי שיש בו דעה, גם כשמרחמים עליו יודע הוא ומכיר שמדת הדין היא יותר ראויה להנהגה תמידית, ושראוי לו להשתדל שיהי' ראוי לכל טוב מצד מדת הדין ולא מצד מדת הרחמים, ע"כ יוסיף אומץ בדרכי הטוב והיושר ולא יסמוך על מדת הרחמים יותר מדאי. כענין דחז"ל ע"פ "אל תאמינו ברע", אם יאמר לך יצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמן לו. כי קיומו של עולם ושלימותו הוא רק ההכשר לזכות ע"פ עמל כל אחד כמדת הדין, ובעל הדעה ישקול בצדק מדת הרחמים כמה תוכל להיות גוזרת, אבל לא יסמוך עלי' מהכרתו את השלימות האמיתית.