"התשכח אשה עולה", אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אלים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר.

יסוד דור המדבר הי' להעלות את ישראל במעלתן הראויה להם מצד עצמם, ע"כ נעש(ה)[ו] עמם נפלאות עד אין חקר מפני שמצד עצמם אינם צריכים להנהגה טבעית. והנה לישראל יתרון תמידי, גם בהיות כבר העולם מתוקן ועמים רבים כולם יכירו וידעו כבוד ד', מ"מ אמר הכתוב "בני בכורי ישראל", חלק הבכורה לא יתבטל לעד. ויש בזה שני יתרונות: יתרון מקרי ויתרון עצמי. היתרון המקרי הוא שאפי' לא היתה לישראל שום מעלה בעצמם נגד שאר האומות, רק מה שהם קדמו להם דורות רבים להכיר כבוד ד' ולהדבק בשמו, גם זה הוא יתרון שלא יוכל להתבטל לעולם. ועוד, הקדמה זו לא באה במקרה כ"א מפני יתרון קדושתם בעצם, ע"כ לא תהי' בטלה לעולם, ועוד תוסיף כבוד ועז לפי מהלך השלימות שיתרבה לעתיד. ע"כ אמר שאי אפשר כלל שלא ישאר יתרונם של ישראל לעולם קיים, כלום אשכח עולות אלים, היינו עצם העבודה שהקדמת לכל העמים לעבוד את ד' במדבר, בשעה שהישוב כולו לא הי' ראוי כלל לעבודת ד' ולא הי' אפשר לפעול כלל על אוה"ע באור ד' מפני פראותם ורשעם אשר השתקעו בהם. ופטרי רחמים, היא עבודת הבכורות הכוללת בכור אדם ובכור בהמה, שהוא מכוון ביחוד נגד מעלתן של ישראל העצמית להם "בני בכורי ישראל". ואותו היתרון שהי' במדבר, שעקרו הי' רק מצד ערכם של ישראל מצד עצמם, א"א שיתבטל לעולם כי "דבר אלקינו יקום לעולם", ולא ישמד יתרון גדול נחלת גוי גדול וקדוש מן המציאות לעד לעולם. וע"כ מתחלה היתה העבודה בבכורות ולולא העגל הי' נמשך כך, כי לולא העגל היתה שלימות העולם מהלכת רק לפי ערכם של ישראל בלא נטי' לדרכים שהם מביאים שלימות לאומות, בדרך שיסובב אפי' דחיקה כל דהו לישראל. ע"כ היתה מעלת העבודה כולה מלאה ביתרון הבכורה העצמית של ישראל, ע"כ אצל קבלת התורה נאמר "וישלח את נערי בני ישראל" והם הבכורות כדחז"ל "ויעלו עולות", ואולי גם ע"ז רמז בעולות אלים ופטרי רחמים.