ושמואל אמר, עד שמסר עצמו למיתה עליהם כו'.

משרע"ה הית' תכלית נשגבה לחייו מצד עצמו ושלימותו גם זולת מצבם של ישראל, שע"כ הי' ראוי להעמיד ממנו אומה שלמה כישראל. אבל מפני אהבתו השלמה לישראל הסכים בעצמו שכל שלימותו לא תהי' כ"א להשתמש בהם לטובתן של ישראל ולא מצא לנפשו תכלית לחייו בלא ישראל. ובזה נוסף על מעלתן של ישראל גם אותו חלק השלימות הגדול שהי' לו ע"ה מצד עצמו, שהי' גבוה מערכן של ישראל ונחשב ג"כ מצורף להם. ע"כ אע"פ שהי' ראוי מצד עצמו לחיות עוד, גם לעבור אל הארץ, אבל מתוך ששם עצמו מצורף לישראל, והם לא היו ראויים להנהגה נעלה כהנהגתו של משה כשיכנסו לארץ, ע"כ הי' דבר מוכרח שימות במדבר. וכ"ז בא לו מטהרת רצונו לטובתן של ישראל, וע"ז אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". כי לתורה ג"כ יש מעלה שהיא גבוהה מערכם של ישראל, שאינם יכולין עדיין לקבלה ויקבלוה לעתיד כאשר "לא יהי' עוד אור יקרות וקפאון" אלו סתרי תורה, כדברי חז"ל בפסחים. ומעלת משרע"ה מצד עצמו נערכת לפי ערך חלק הנעלה [ה]זה של התורה, אבל הוא ע"ה החליט שראוי שכל המציאות של השלימות המתגלה בעולם באופן היותר נעלה (ישתמש) [תשמש] לתשועתן של ישראל. ע"כ אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", יחס הספר לכתיבתו ית' הוא מצד ערכו הנעלה הגבוה מערכם של ישראל. אם רוממות המדרגה תעכב שלא יוכל להיטיב לישראל, התרצה בהשפלת ערכו כדי שיוכל להפיק תשועתן, וגם נפילת ערך, "מיתה" תקרא לפי האמת.