התפילה צריכה שתהי' מוגדרת בציור המתפלל, שצריך להשכיל שלא מצד חק שלימות העליון ית' לבדו היתה ראויה להמצא, כי הלא לפניו נגלו כל תעלומותיו ולא תוסיף לו התפילה חידוש ידיעה ושינוי רצון חלילה לו. כ"א מפני שהאדם מוגדר בהרגשתו, וידיעותיו מתקשרות ע"פ הוספת ההרגשה, וחסד השם ית' נמשך עליו להשלימו כפי מדתו. וכיון שלפי ערך האדם כשתהי' התפילה פועלת לכל פרטיה ותנאיה, וכל שתהי' ביותר כונה וביותר שלימות ההנהגה המוסרית של המתפלל, כה תוסיף אומץ ותגדל פעולתה, מפני שבאופן כזה תפיק תכליתה להשלמת האדם וקרבתו אל הוד האושר האמיתי שחקק עבורו יוצרו. ע"כ רק המשכיל שגדרים ערוכים בחפץ ורצון העליון גרמו למציאותה, ולא מצד ההשקפה בשלימות השם ית' מצד עצמה. ע"כ חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, שמורה שא"צ למציאות התפילה ענינים מגופים רצוניים, המגדירים לפי ערך האדם את המושג של דעת האלהים, ואז ימלא הכנעה וענוה ודעת אמת כשיבחין זה. אבל במניעת זאת ההכנה תחשב התפילה כחוצפא, כאילו הוא מתנשא לשנות הדעה והחפץ העליון בעתרת דבריו.
