א"ל אילו לפני מלך בו"ד היו מוליכים אותי כו'.

כיון שהבכי' מוטבעת בנפש, כשיכיר בעצמו שהוא צריך להתיצב לפני מי שהוא מופלג ממנו בשלימות ויכולת, אע"פ שהוא יודע צדקו ומובטח לצאת בדימוס, מ"מ ראוי שיתרגשו כוחות הנפש כדי להתברר אצלו שיעמוד כעת לפני מי שהוא רם ונשא ממנו. א"כ אם לא תהי' התרגשות כזאת מדין ק"ו בהתיצבו לפני ממ"ה הקב"ה, הוא אות שלא יכיר הוד האמת. וזהו כלל גדול, שכשם שהאמת מתבררת מהדיעות בשכל והגיון כך היא מתבררת מהמעשים וההרגשים, וכשיחסר ההרגש במקומו הצריך ודאי יחסר שלימות השכלית במדה ההיא. א"כ כדי להבין ערך האמתות של ההתיצבות לפני ד' במשפט, מוכרח אני להתרגש כפי כחי האפשרי ורק אז אוכל להשתלם בהבנה דומה להאמת הגמורה. והנה ההרגשה תחול בנפש למראה השלימות הנמצאת במלך, אע"פ שאינו נוגע ליכולתו להרע לו, ראוי להעריך מה שלימות חשובה למלך בו"ד, שהיום כאן ומחר בקבר, נגד שלימותו העליונה של מלך הכבוד ב"ה החי וקיים לעד ולעולמי עולמים, והחרדה הטבעית שנופלת מצד היכולת להרע, אע"פ שהוא מובטח מפני ישרו וצדקו. אבל ההשקפה הטבעית תחריד ואם לא תשפיק בטחון הנפש להשקיט סערת הרוח ביחש למלך בו"ד, אם תשפיק להשקיטה בערך מלך הכבוד ב"ה, לא תבא מיתרון כ"א מחסרון דעת. ע"כ צייר ההבדל שיש בין היכולת הבשרית ליכולת המוחלטת של השם ית'. והנה מעלות השלימות שלש הנה: שלימות המציאות, שלימות החירות, שאם יחי' אבל יהי' חייו חיי עבדות שאינו מושל בעצמו, טוב ממנו הנפל. והעולה ע"ג שלימות האהבה, שהיא השמחה הגמורה ואור הנפש, שעמה כל טוב ואושר ובה כלולים נועם החכמה וההשגה ואהבתה. ע"ז אמר שאם כועס עלי, וחסר ממני יתרון של חיי האהבה שחושק האדם למצא בכל מקום וביותר במרכז השלימות שהיא אהבת המלך, מ"מ אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני, ותחסר ממני שלימות החירות, לא לעולם הוא, ואם אפי' שלימות המציאות ירצה לחסר ממני, אין בידו לעולם לעשות כלה. והנה היכולת לא תחריד כ"כ אם יש תיקון ביד המתייצב לבצר רוח היכולת. והתיקון יחלק לשני חלקים: יש תיקון פנימי להסיר הסבה מעקרה, שהסבה העקרית להרע היא חרון המלך, הרי בידי לפייסו בדברים, ואפשר שתסור הסבה. ולפעמים אף שיעמוד בכעסו והסבה לא תסור, יש אפשרות להסיר תהלוכות הדברים המסובבים ע"י שוחד ממון שיכבוש בזה כעסו. אמנם אצל הקב"ה שהשלימות מצד עצמו ראויה להסעיר הלב, והיכולת גמורה לכל שלשת המצבים שבהם כל חמדת האדם כלולים, ואין אפשרות לא להסיר הסיבה הפנימית, וק"ו לעצור בעד התהלכות הסיבות המסתעפות מהסיבה הפנימית, ודאי ראוי להיות נרגש גם אם לא יהי' כאן פחד שכלי רק ציור הרגשי. אבל באמת לא רק מצד השתלמות הרגש ראוי לפחוד, כ"א גם ראוי לדעת שגדרי הצדק והרשע אנו משקיפים עליהם לפי תכונתינו וטבענו הגופני. ואף כשאנו מדמים שיצאנו ידי חובתינו לגמרי, יוכל היות שהוא רק מפני שחסרנו השתדלות לרומם את רוחינו ולהוציא מן הכח אל הפועל את כשרונותינו שהטביע ד' בנו. ויוכל היות שכשיפקחו עינינו לראות באור הצדק האמיתי, נמצא כמה דרכי עול וחסרון שלימות בדרכינו שהם זכים אצלינו. א"כ באמת יש לפני ב' דרכים ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי. הרי כאן רגש ראוי מצד השכל והחשבון לפחד נוסף על הרגש.