האי מאן דבעי למידע להו לייתי קיטמא נהילא ונהדר אפוריא ולמחר חזי כי כרעי דתרנגולא.

יסוד הכוחות הרעים הוא הפירוד ומניעת האחדות, כי השלום הוא הכלי המחזיק ברכה. ובכח האחדות נמצאת מצות אהבת רעים, ומתוכה יבא לאהבת השי"ת. אבל הנפרד אינו מבקש כ"א תאוותו וחפצו, כמו שכתוב "לתאוה יבקש נפרד". וכה"א "יתפרדו כל פועלי און". והנה אפר מורה על הפירוד, שקודם שריפתו הי' גוש אחד ונפרד לאפר, והוא בתכלית הפירוד, שהרי אינו בר גיבול ואינו ראוי להתאחד כלל. ובצדק הפירוד מורה בהיותו נהילא, שאין שם גוף מחובר כלל, כ"א חלקים נפרדים. ולמחר חזי כי כרעי דתרנגולא, יש בזה רמז כי הפירוד גורם להיות נשתקע בתאות חומריות, מאחר שאינו מרגיש כ"א את עצמו, והוא ע"ד שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים, ע"כ מרמז על ההשתקעות בתאות החומריות, שבא מכח הפירוד הנמשך מהכוחות הרעים, שמטביעים בכחם שלא לחוש כ"א על עצמו, בכרעי דתרנגולא הילוכו ומנהגו. כאשר ציירתי במק"א בדחז"ל שאמרו בפ' כל הבשר, בדבר מים אחרונים משום מלח סדומית שמסמא את העינים, דמשתכח כי קורטא בכורא. ובאמת אמרו שמים אחרונים מוסמכים ממקרא "והתקדשתם והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. הרי יש בזה משום ענין קדושה. ע"כ ביארתי שדבריהם ז"ל כפולים הם. ולבד הדבר הפשוט של תערוב(ו)ת מלח סדומית האפשרית להמצא כי קורטא בכורא, יש בזה דבר מוסרי נעלה מאד. כי הלא זה חטאת סדום, להיות פונה רק לתאות גופם, ולא פנו ג"כ (את) [אל] ראשי יסודי המוסר המוטבעים באדם הישר "גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. והתערובות הזה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים המונעות את תנובת החסד והצדק הראוים לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן הנה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירן מעל הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה. והייתם קדושים, כמו שאתם צריכים להיות ואתם מוכנים לכך, בלא עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים. כי הפעולה הקדושה הזאת תקלע מטרתה, להסיר החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, שהיא חטאת סדום, "לתאוה יבקש נפרד". כי ההרגשה השכלית מובלת את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכים רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר. ע"כ איננו נפרד לעצמו, אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ אין פרט בשכל ואין כלל בחוש. ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד, ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא מהפרטים המתאחדים, להעשות כלל אחד.