לעולם ידור אדם במקום רבו, שכ"ז ששמעי ב"ג קיים כו'. והתניא אל ידור, לא קשיא הא דכייף לי' הא דלא כייף לי'.

להועיל לאדם בהישרת דרכיו צריכים שני דברים שהם כמעט מתנגדים זה לזה בטבע האדם: האחד, הוא הידיעה בכל פרטי הליכותיו, וע"ז מועיל מאד כשיש לו רב סמוך לו לשאול לו כל ספק וללכת ע"פ דרכו בכל ענין. אבל לזה מועיל מאד שירגיש בלבבו הכבוד וההדר היאות להרגיש על איש המעלה, וזו היא בכלל חובת כבוד התורה וכבוד ת"ח. אמנם להרגשת הכבוד טובה מאד העדר התדירות, כדברי הרמב"ם במו"נ על איסורי טומאה המונעים מלבא לביהמ"ק, שהוא כדי להכניס הגדולה והכבוד בלב. וכ"כ הרס"ג בס' האמונות והדעות על מניעת התפילה בטומאה לתקנת עזרא, כדי שתכבד בעיניו התפילה בהיותה מנועה ימים. ע"כ בדכייף לי', אע"פ שיפול בטבע קצת מציור הכבוד ע"י התמידות, עולה יתרון הידיעה הפרטית שיועילהו בכל דרכיו, ובדלא כייף לי', עליו להשתדל להסיר הסיבה למה אינו כייף, והוא מפני שנחלשה אצלו הרגשת ציור הכבוד והרוממות. ע"כ לא ידור במקום רבו, כדי שראיית הפרקים הבלתי תכופים תהיינה ביראת הכבוד כראוי, ויפעלו עליו דבריו התועלת הרצויה.