אמר (רבא) [רבה] בר רב שילא, א"כ לימא קרא ויטהר, מאי וטהר, טהר יומא, כדאמרי אינשי איעריב שמשא ואידכי יומא.

הרגשות היותר נעלות וקדושות, התקועות באמיתות טבע הנפש האלקית, מתגלות בלב בני אדם בכלל גם בלא דרישה יתירה, כי הצפיה הכללית האנושית היא נוטה למושג האמת בכללו, ע"כ משתוה הענין לעומקה של תורה בפעמים רבות. ע"כ [באה] ההרגשה, שיש מן טהרה בנפש שהיא אינה דורשת מעשה בפועל, כ"א תובעת שיניחוה על מצבה, ולא יפריעוה בטומאות הבלי דמיונות רעים, והיא ממילא לפי טבעה אשר הוכנה מיד אדון כל הנשמות תעלה במעלותיה. ואם היה הכתוב עסוק בטהרה פועלת, הדורשת מעשה, היה אומר בתואר פעולה, ויטהר. אבל באומרו וטהר, הורה על הדעה של השבת הנפש למנוחתה, שבזה מאליה תהיה נטהרת, (והעברת) [וע"י העברת] הרשמים המקדירים מנגד עיניה תופיע עליה נהרה מעצם טבעה, כאשר עומק המציאות הוא טוב. וגם היום עצמו מדי צעדו למחנה העבר כבר הוא טהר, מפני שכל צדדי פעולותיו מתחברים עם המון הדברים הכלליים אשר נפעלו מאז מעולם, ובודאי בצירוף הכללי אין שם מושג של רע, כ"א הכל מצטרף לטובה, ואין מושג הרע המקרי כ"א בהוה. וזה יחושו ג"כ כלל האנשים, כדאמרי אינשי איעריב שמשא ואידכי יומא, כי מיד בסילוק הציורים ההויים, שאף אם בהיותם בהוה פעלו איזה רגש מכריח ומחליש את הוד הנשמה, ונטתה מדרך טהרתה כמעט, אבל כיון שהעבר עומד נגד עיני האדם בתור עבר, כבר אין ההרגשות המעיקות פועלות. ע"כ מתרומם האדם בטבעו לחפוץ שיהיו כל נטיותיו העוברות לטובה. והן באמת מצורפות לטובה, כי עצם החפץ לטובה הוא אות על המציאות של הטוב האמיתי בחק האדם. א"כ במאי (דאיעביר) [דאיעריב] שמשא באמת אידכי יומא, וגם השלילה של הרע בעצמו בהיותו מעיק חיצוני תחייב הגברת הטוב העצמי ההולך ועולה מאליו מנחלת שדי ממרומים.